פורסם לראשונה באתר NRG – שחר שילוח | 11/8/2011
הזירה המעופפת: האדם מג'גל משמעות – בזמן שהפגנתם הפך הג'אגלינג מעוד תחביב לשעות הפנאי למדיטציית זן פעילה. עודד זהר הפיק מהחפצים המעופפים תפיסת עולם שלמה שמתבססת על ההנחה שכולנו ממילא עושים הרבה יותר ממה שאפשר בכל רגע נתון.
כבר 23 שנים עודד זהר, 37, זורק חפצים לאוויר ובדרך כלל גם תופס אותם. אבל בניגוד לג'אגלרים רבים אחרים, את התחביב בשעות הפנאי הוא הפך בשנים האחרונות לא רק למקצוע אלא לתפיסת עולם. "בכל שלב בחיים שלי היתה לזה משמעות אחרת", הוא מספר. "כשאתה נער זה ספורט, זה דאווין וזה ממכר. זה ממכר עד היום. בהמשך זה הופך למשהו שממצב אותך כמיוחד וגם מקור לפרנסה – הופעתי הרבה שנים בארץ ובעולם. זה כלי חברתי כי זה מעניין ומגניב שמהפנט אנשים".
היום הג'אגלינג הוא עסק של ממש עבור זהר. הוא הבעלים של חברה שמקיימת סדנאות, תוכניות הדרכה, הרצאות וחוגים על בסיס חווייתי. הוא חולש על סדנאות הג'אגלינג בחברה, ובעזרת משנתו הסדורה מצליח לגרום ללקוחות שלו להבין שהחיים הם ג'אגלינג ושכדורים שמתעופפים באוויר יכולים ללמד אותנו הרבה על עצמנו ועל החיים בעולם מרובה משימות. "ג'אגלינג מדמה את מצב הרוח שלנו ואת הלך הרוח במצב של ריבוי משימות. הוא סוג של מדיטציה, אבל מדיטציה פעילה", הוא מסביר. "ההקבלה בין ג'אגלינג למולטי-טסקינג היא לא מטפורית. ג'אגלינג זה באמת מולטי-טסקינג.
מצד שני, וזאת לא פלצנות, אנחנו כל הזמן במולטי-טסקינג. בכל רגע נתון יש לנו כמה דברים לעשות בזמן קצר או בתקופת חיים. יש דברים שנמשכים כל החיים, כמו איזון בין עבודה לחיים – בריאות, משפחה, פנאי חברים. זה הופך מעניין ומדיד כשמדברים על פרקי זמן קצרים. ככל שהם יותר קצרים, מתגלים צווארי בקבוק, תופעות לוואי, קשיים, דיכאונות, סטרס".
לדבריו, ישראל מובילה בגורמים שמביאים להסחת דעת (למשל במדד המכשירים הסלולריים לנפש). "זה לופ: ככל שאתה יותר כזה, אתה מזמן יותר מזה", הוא קובע. "אנחנו מדינה ב-ADHD. המחיר הוא אובדן זמן וטעויות. היום מטפלים בילדים עם הפרעת קשב וריכוז בעזרת ג'אגלינג".
מהסיבות האלו בדיוק מוזמן זהר להעביר את הסדנאות שלו, שלרוב נקראות "זן ג'אגלינג", במוסדות ממלכתיים וביטחוניים, בבנקים ובחברות הי-טק. הוא מעריך שבעשור האחרון כ-50,000 איש למדו אצלו לג'גל, ומציין באופן מפתיע שגם בגופים כמו המשטרה והצבא, שיש להם תדמית ארכאית, משקיעים בהעצמה אישית. "אני מלמד טייסים ג'אגלינג ומדבר איתם על עקרונות מהבהגווד גיטה, מדבר עם קציני משטרה על רעיונות חסידיים, עובד עם קציני חינוך בצבא על מושגי יסוד בפסיכולוגיה קוגניטיבית. להכול אני מרים לוולה דרך הג'אגלינג".
תורתו-אמנותו של זהר עתיקת יומין. הוא מספר שיש ציורי קיר בני 4,000 שנה ממצרים הפרעונית של נשים עושות ג'אגלינג, וחרסים מיוון מהמאה השישית לפני הספירה שמלמדים שגם היוונים ליהטטו. בתלמוד יש מספר אזכורים של רבנים שג'יגלו, תמיד בשמונה חפצים.
זהר מציין שזו הסיבה שאפשר לפגוש גם היום ג'אגלרים חסידים. על רבן שמעון בן גמליאל הזקן, נשיא הסנהדרין, נכתב במסכת סוכה שהיה נוטל שמונה אבוקות של אור והיה זורק אותן ותופס והאחת אינה נוגעת בשנייה. מדובר בווירטואוזיות שנדיר לראות כמוה, ואם רבן גמליאל אכן עשה זאת, הוא אחד בין מעטים בעולם.
זהר מלהטט בקלילות בין רעיונות מהמסורת החסידית, הבודהיסטית והיוגית לבין תובנות מחקר המוח ומערכת העצבים. תוך כדי כך הוא מצליח להשחיל הדגמות עם כדורים שחולפים ביעף בין ידיו, לתקשר עם החתולה שלו ולענות לטלפון.
בסדנת זן ג'אגלינג שהעביר שבה השתתפתי הוא העביר את המסר שהזריקה חשובה מהתפיסה ושאם, בניגוד לנטייה הטבעית, אכן אתמקד בזריקה וארפה מהתפיסה, זה יצליח. המסקנה שהגעתי אליה אז היתה שאני לא בטוחה לגמרי אם השתכנעתי שהג'אגלינג משקף את הלך הרוח שלי במצב של ריבוי משימות (כלומר כמעט כל הזמן) בזכות הכדורים שזרקתי ותפסתי בעצמי או בזכות כושר השכנוע של המנחה.
ואכן, זהר יודע לדבר ולעמוד מול קהל. אולי בגלל זה הוא לא מסתפק בחוויה ומבסס את השיטה שלו על ידע מדעי ותשתית פילוסופית – הוא כבר שנים מתרגל איינגר יוגה, מודט בישיבה ולא רק תוך כדי ג'יגול, לומד בודהיזם ואוטודידקט נלהב של פסיכולוגיה קוגניטיבית ונוירופסיכולוגיה.
ההסבר הזה, לדוגמה, בנוי על תובנות מהפסיכולוגיה הקוגניטיבית. "הקשב לא יכול להתפצל, בדיוק כמו שאתה לא יכול לחשוב שתי מחשבות באותו רגע", זהר אומר. "אי אפשר לבצע שתי פעולות שדורשות תשומת לב בעת ובעונה אחת. צוואר הבקבוק מתהדק כשמנסים לבצע שלוש משימות, וזה מחמיר כשנשענים על אותו משאב [מנטלי].
"כשלוקחים את הזרקור הקשבי [כלומר, מה שנמצא בתחום תשומת הלב, ש.ש] הוא לא יכול להצביע על שני דברים באותו רגע. הוא יכול להיות יותר צר או יותר רחב. מה שתחת האור הוא אובייקט אחד ברגע נתון. לכן אין חלוקת קשב. במולטי-טסקינג הקשב מקפץ. מה שכן אפשר לעשות – אנחנו אוגרים המון תבניות [מעין תסריטי פעולה אוטומטיים, ש.ש], כשמפעילים תבנית, הקשב לא צריך להצביע עליה באופן רציף. הדרך היחידה לעשות שני דברים ברגע אחד היא שלפחות אחד מהם יהיה אוטומטי".
כל זה מתקשר כמובן לג'אגלינג, ולא רק בכך שאם אתם יכולים לתפוס אוטומטית, כדאי שתפנו את הזרקור הקשבי לזריקה. כאמור, החיים הם ג'אגלינג וזהר לוקח את מה שהוא יודע על הזרקור הקשבי הלאה, גם אל מחוזות רוחניים יותר. "כשאני מנסה להיות נוכח בתרגול, תשומת הלב שלי נמשכת כמו מגנט להסחות דעת חיצוניות, למשל טלפון, או פנימיות, שזה העולם הפנימי הפטפטני הבלתי נפסק שכולל במידה רבה השתוקקות ופחד", הוא משתף. "ככל שאני משתוקק להצליח או פוחד מכישלון, ככה אני מג'גל פחות טוב. מבחוץ אני עומד בגינה, נושם ועושה ג'אגלינג, שזה לשמור על תשומת הלב במקום אחד".
העיקר זה הזריקההיוגה, המדיטציה והתזונה הבריאה שבה הוא משתדל לדבוק הגיעו אל עולמו של זהר אחרי הג'אגלינג. כשהיה בן 27 חלה במחלה קשה מאוד שהפריעה לו לישון, לזוז, להתרכז וגרמה לכאב תמידי. הוא חיפש דרך להקל את הסבל ועל הדרך מצא או אתונות או מלוכה, תלוי איך מסתכלים על זה. "אני פוגש אנשים חולים וזה שיעור. להתמודד עם זה שאתה לא מושלם ולהשלים עם חוסר הנצחיות הגשמית זאת מתנה".
אולי העובדה שמצא בדרך מתנות יכולה להסביר מדוע הוא שולף דווקא את הציטוט הזה של קרישנה מהבהגווד גיטה: "האומללים הם המשתוקקים לפירות פעולותיהם". לי נראה כאילו המסקנה היא שכולנו אומללים. זהר מפרש: "המניע לפעולה הוא התוצאה. אנחנו חיים בעולם שבו אנו מבצעים משימות עם מטרות. האומללות מקורה בהשתוקקות ובפחד – צמד המאמללים". כאן הג'אגלינג נכנס לתמונה. "לג'אגלינג יש השלכות נוספות חוץ מקיפוץ בין דברים", זהר ממשיך. "כמה אני משתוקק או פוחד? כמה מאיימים עלי המאזניים של ההצלחה? האם אני קשוב לאחרים? האם אני מתחדש? זה המקום שבו החמלה מצטרפת לחפצים שאנחנו מנסים להשאיר באוויר".
זהר מצטייד בשלושה כדורים ומזמין אותי לג'אגלינג למתחילים בארבע ידיים. אני מצליחה לקלוט בקלות את הכדורים שהוא משגר אלי בזכות הזריקות הקשתיות היפות שלו. הוא, לעומת זאת, צריך להתמודד עם כדורים שמוטחים בהיסטריה לכיוון החזה שלו.
ומהו הנמשל? "ככל שאת מפנה את תשומת הלב לחשש להיכשל מ'זה נפל במשמרת שלי', את מתרכזת בתפיסה במקום בזריקה", הוא מנתח. "אם אני אזרוק אליך זריקות ממש יפות, אני אקל עלייך לזרוק אלי חזרה. אין ספק שכדאי לי להתרכז בזריקות. אם בזמן שאני אמור להתרכז בלזרוק לך טוב, אני חוזר להתעסק בתפיסה במקום בזריקה, זה סוג של מלכודת".
יחסי הגומלין המג'וגלים האלה דומים לכל מערכת יחסים. זוהר: "במערכות יחסים מטפלים במשימות. ככל שאני עוסק בתמורה ליחס הטוב, אני מתעסק בחשבונאות והיא מלווה אותי בתוך התהליך וזאת הבעיה. זה לא טוב למצב הרוח וגם לא לזריקות".
ולסיום הוא מציע כלל, שאותו אפשר לקחת לא רק אל תחום הזוגיות אלא לחיים בכלל: "אהבה שאינה תלויה בדבר. בלי להתחשבן. ההתחשבנות דופקת את התהליך וזורקת אותך לפחד והשתוקקות. כשאתה חומל או אוהב ללא תנאי במערכת המשימות, אתה מיטיב עם האנשים. כשאתה חווה אהבה שאינה תלויה בדבר, זה נהדר. אם אתה פועל במוד של 'מה אני יכול להשיג ממך', זה פחות יעיל ופחות כיף".
