כאב – חוויה חושית וריגושית, לא נעימה, הקשורה בפגיעה ממשית או פוטנציאלית ברקמה. ביום יום כולנו חיים, זזים, מייצרים, מתקשרים, כאילו המחר הוא הברור מאליו. הכאב מזכיר לנו תהליכים פנימיים של חוסר איזון וכי אנו בני חלוף, תחושה זו מזכירה לנו כי מתבצעים בנו תהליכים פנימיים, שאנו לא מודעים להם, בכל רגע נתון. תהליכים טבעיים אלו ברגע הכאב, מצביעים ושופכים אור על דבר מצוקה של מערכת כלשהיא בגוף או בנפש.
כאן מתבקשת השאלה מה האבחנה בין כאב הגוף לכאב הנפש. ההנחה הרווחת היום והמקבלת הכרה ממסדית יותר ויותר היא, כי הנפש והגוף הפיזיולוגי קיימים כישות משולבת הבאה לשרת את האדם. הכאב מאובחן כיום כתחושה אישית לכל חולה, והנו בעל אפיונים שונים ורמות שונות הקשורות בתרבות, מין, סביבה, ומצב נפשי, ולא כפי שהיה נהוג להתייחס אליו בעבר, כפועל יוצא מפתולוגיה ספציפית ברורה.
הכאב מאותת לנו כי משהו אינו כשורה, ועלינו לנקוט בצעדים כדי להפיגו, על מנת שנוכל לתת תשומת לב למהלך חיינו ,שאם לא כן כל תשומת הלב שלנו תשאב למקור הכאב ותיצור כיווץ פיזי ועל ידי כך תמנע מאיתנו תקשורת בריאה עם סביבתנו.
כיום קיימים מקצועות משלימים לרפואה קונבנציונאלית הבאים לתת מענה בבתי חולים ובמרפאות שונות לתחושת כאב ולהפגתו, בהתייחסותם לצד הפיזיולוגי ולצד הנפשי כאחד .
אנו ניגע במאמר זה בליצנות הרפואית ,שיטה חדשנית ומתפתחת הזוכה להדים חיוביים ,הן מהצוותים הרפואיים והן מצד החולים .
שפת הליצן
אמנות הליצן הנה ז’אנר תיאטרלי אירופאי בן מאות שנים ובעל מסורת מגוונת. אל נא תטעו, איננו עוסקים בליצנות של ימי הולדת או הפעלת ילדים במשחקי חברה. אנו נוגעים בשפה עשירה, הנלמדת בבתי”ס שונים באירופה ולאחרונה גם בארץ, ואשר זוכה לתהודה רבה מאד בעולם המערבי, הן כאמנות בידורית והן כאמנות המשמשת לתרפיה, בעיקר בבתי חולים.
שפת הליצן מבוססת על כנות, נאיביות, והנאה.הליצן חושף את הצדדים המגוחכים שבו בהנאה ובמשחק של ילד. הוא חי בין נשיקה לסטירה, יודע הכל ולא מבין שום דבר. כמו ילד הוא חוקר, מופתע ומגלה.
הליצנות היא שפת תקשורת חדשה, דרכה נוצרות אפשרויות בחירה חדשות בתקשורת הבינאישית. הליצן והאף האדום מקלים על תפיסת החשיבות העצמית ומאפשרים לגיטימציה להתנהגות הפורצת מחסומים אישיים, מה שמאפשר אופציות התנהגותיות שונות, מוקצנות וגם מעודנות.
אחד הכלים שפותחו לאחרונה בבתי חולים הנו הליצנות הרפואית .
החשיפה הגדולה לתחום זה נעשתה על ידי סרטו של רובין וויליאמס “פאטץ’ אדאמס” .
תחום זה נולד במקור לשעשע חולים בבתי חולים, וכיום הוא נפוץ בבתי אבות, מעונות יום, מרפאות שונות ועוד. כלי זה הנו שפה המאפשרת לחולה סוג של הסחת דעת מבוקרת על ידי הליצן.
הליצנות הרפואית מבוססת על האלמנטים הבאים:
- החזרת הכוחות הנפשיים לחולה, על ידי מפגש שבו החולה מקבל שליטה על דמות הליצן הנמצאת כביכול במקום נמוך ממנו, דמות מגוחכת, המסכימה בשמחה לדרישות החולה. הליצן מאפשר לחולה שליטה על ידי קבלת הוראות וביצוען , וכמו ספוג, מסכים, מאלתר ויוצר מצבים קומיים מהוראות החולה, ועצם פעולותיו האבסורדיות יוצרות גלי צחוק.
- יצירת צחוק – אפקט הפועל בשני מישורים: הפיזיולוגי והנפשי.
הצחוק בפן הפיזיולוגי – יוצר הפרשת חומרים במוח הנקראים אנדורפינים, חומרים אלו הנם מקבילה למורפיום ויוצרים תחושה נעימה של רוגע ושיכוך כאב.
עצם הצחוק יוצר פרפוזיה מוגברת – דהיינו זרימת דם איכותית יותר ברקמות הגוף ועל ידי כך תגבור החמצן ברקמות שונות בגוף. מחקרים גילו כי ברגע שאדם פורץ בצחוק המערכת החיסונית שלו מקבלת “בוסט”, דהיינו פריצה מוגברת של כדוריות דם לבנות, דבר המחזק את המערכת החיסונית של הגוף ותורם ליכולת הלחימה של הגוף בתחלואה.
Cousins, בספרו “אנטומיה של מחלה” (1976), תיאר כיצד בעזרת צחוק במשך עשר דקות, מדי ערב, הצליח לגרום לשעתיים של חופש מכאב, אשר נגרם ממחלת פרקים אוטואימונית. חוג דרמה בכך בסס דרך למחקרים רבים בנושא ולהתרחבות השימוש בהומור ובצחוק, ככלי טיפולי הן לבריאות גופנית והן לבריאות נפשית.
הצחוק בפן הנפשי – הפסיכולוגים Zand, Spreen & La Valle (1999) מדברים על היתרון של ההומור והצחוק בהשפעתם החיובית על המוח והגוף. הם מדברים על כך שהשימוש בצחוק מוריד את רמת ” הורמוני הדחק”, מוריד את רמת הדיכאון ומשפר את מצב הרוח.
ישנה השערה כי הצחוק וההומור משפיעים על הבריאות, והצחוק משמש כמנגנון יעיל להתמודדות עם מצבי דחק, אלו הודות לשימוש הקוגניטיבי הקשור במנגנון ההומור המאפשר גישה קלה יותר והיבט היתולי יותר על אירועי דחק.
הליצנות הרפואית כיום מקלה על צוותים רפואיים באופרציות שונות: מהחלפת תחבושות בטיפול כוויות בבתי חולים, דרך לקיחת דם במרפאות ובתי חולים ועד ליווי תהליכי טיפול פיזיוטרפיים, כגון אלה המתבצעים בבית לוינשטיין, בו מתבצעת עבודת מופת של הליצנים דרך פרויקט “רופא חלום”.
לסיכום, קיימות דרכים רבות להקלה על כאב האדם והיום אנו מבינים כי הנסתר רב מן הגלוי