"ליצן".
רק המילה הזאת מעוררת לחץ וחשש מן המצב בו ינסו להצחיק אותנו בכוח, או שנאלץ לנסות להצחיק אחרים.
רק לפני שאסביר מה זה "ליצן" לשיטתי, אני אסביר מה זה לא.
זה לא רונלד מק'דונלד.
זה לא אדם מבוגר צבוע בצבעים וצורח.
זה לא איש טיפש שמתחלק על בננה ומקבל מכה בראש.
כדי להבין מה זה ליצן, אנו פונים ל"ישו" של הליצנות המודרנית, הוא צ'ארלי צ'אפלין.
צ'אפלין אינו מנסה להצחיק. כל מה שהוא רוצה זה להיות אזרח מן השורה (בית, אישה, עבודה),
אבל הוא לא מצליח, מפני שמה שנורמלי והגיוני לאדם מן השורה יהיה מוזר לצ'אפלין, ומה שנורמלי לצ'אפלין יהיה בלתי נתפס לחברה.
הליצן מתקיים במציאות מקבילה לחברה. זאת לכאורה אותה המציאות, אך חוקי ההתנהגות בה שונים מעט. בניגוד לסטנדאפיסט, הליצן אינו מנסה להצחיק, אלא שהוא פשוט עסוק (בג'אגלינג, אקרובטיקה או כל פעולה אחרת, גם בישול או סריגה) וכאשר הוא פועל נוצרות תקלות וסיבוכים.
הדרך בה הליצן פותר את אותן "תקלות" היא שונה ממה שהקהל מצפה ולכן הקהל מופתע, וכאשר אנחנו מופתעים, אנחנו צוחקים.
אם כך, הליצן לא צריך להצחיק אבל אם הוא פועל במציאות נכונה ואותנטית, הצחוק יהיה תוצר לוואי הכרחי.
התפיסה הזאת מתורגמת לטכניקה נרכשת שבה החוויה הנהדרת של עמידה מול קהל צוחק ונהנה נגישה לכולם. כאשר אנו מיישמים את השיטה הזאת, ובאופן תמים וכן, כל אחד יכול לייצר קומדיה.